דף הבית -> אבא בלוג -> פעם היה יותר טוב… באמת ?

    פעם היה יותר טוב… באמת ?

    איך שרדנו??

    כי נוסטלגיה תמיד צבועה בצבעים ורודים ועטיפות צלופן עליהן מתרפקים… זה מסתובב ברשת כבר תקופה והיום נישלח בגין מחשבה שאולי… אז זהו שלא… את המקור הכנסתי בקוביות… והתגובות שלי למטה…

    time-is-going-1415573-m

    כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים, ולא היו כריות אוויר. היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור. שאנחנו עוד זוכרים טוב מאד….

    שהינו ילדים המכונית נסעו לאט יותר והיו הרבה פחות מהן על הכביש, לא מעט אנשים נהרגו בגין אי השימוש בחגורות בטיחות אבל אלו לא פה לספר כמה היה נחמד מאחור בטנדר… הם עטופים בורוד ונצנים נוסטלגים

    העריסות שלנו היו צבועות בצבעי עופרת מבריקים… לא היו סוגרי ביטחון על בקבוקי התרופות, על המגירות ועל הדלתות…

    תינוקות קיבלו הרעלת עופרת ויש לא מעט חוליים שנגרמו בגין תרופות או מגירות שנסגרו על ידיים קטנות… אבל את אלו לא זוכרים, שהרי הכול עטוף בורוד ונצנצים

    rocking-horse-1341264-m

    כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים. ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט.

    להורים שלנו לא היה זמן הם עבדו קשה לקרוע את התחת כדי שנוכל ללכת וללמוד משהו ולהיות מסוגלים לתת לילדים שלנו יותר ממה שהם נתנו לנו גם מבחינה חומרית וגם מבחינה חינוכית, ילדים ומבוגרים נפגעו מנפילות מאופניים אבל זה לא כואב שעוטפים הכול בוורוד ונצנצים….

    שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינראליים. בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וצינורות, ולא בדיוק על פי התקן. לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות.  עצרנו מול עץ או פשוט קפצנו על הארץ… לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה… הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה…

    גם היום שותים מהברז ומים מינרלים זה פשוט נוח, עדיין בונים מבנים ורמפות לא תקניים ותתפלאו יש הורים שמשתתפים פעולה רק קצת יותר זמינים לא שההורים שלנו פחות היו דואגים, עצמאות זה ניפלא כך גם אם התקדמו שירותי הרפואה ולגבי רשות לשחק… גם היום מותר יחד עם המודעות שגדלה לכך שהרי לא כולם אנשים טובים שם בחוץ… אבל את זה שוכחים שהכול עטוף בורוד ונצנצים נוסטלגים

    הלכנו לבית הספר כדי לעבוד וללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"… כשלא עבדנו, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה, ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה. ידענו שזה הגיע לנו.

    בתי הספר של פעם ובתי הספר של היום כמה ניפלא וכמה עצובה ההשוואה, זה לא שהתקדמנו זה פשוט שמה ? מורה היה מורה אומרים הוא נתן עונש והרביץ ולא אהבנו את זה ואנחנו לא רוצים זאת לילדינו אבל את זה לא זוכרים שהכול עטוף בורוד ונצנצים נוסטלגים

    לא היו ניידים… שלחנו מכתבים וגלויות…

    גם יוני דואר היו יופי של פתרון, שלא נדבר על סימני עשן ומברקים ומורס אבל את זה לא זוכרים שצריך לשלוח הודעה למרות שהיא עטופה בנוסטלגיה ורודה ונצנצים…

    sea-horse-swing-973175-m

    נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים… אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה… אף אחד לא היה אשם… מלבדנו.

    למדנו גדלנו וכך גם הציפיות שלנו מהסביבה עבורה עבדו וקרעו את התחת ההורים שלנו העתיד הטוב יותר הזה שהם רצו בשבילינו ובשביל הנכדים שלנו אבל את זה לא זוכרים שהכול עטוף בצלופן נוסטלגי ונצנצים

    שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים… התחלקנו בבקבוק קולה אחד בין 4 חברים (כשיכולנו, כי זה היה בקבוק זכוכית של ליטר)… כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה.

    שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל, 21, שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב[

    /box]

    בואו נאשים את הקידמה בכך שחלק מההורים לא מסוגל להתמודד ושכח שהוא צריך לחנך אתה ילדים שלו, בואו נאשים את כל העולם ואחותו… כי לא לימדנו את הילדים להתחלק במה שיש ובואו נכעס שהיום קונים נפצים במקום למלא צינורית בגפרורים ונשכח אצבעות קטועות, בואו נכעס על כך שגילינו שיש מחלות שעוברות עם הרוק אבל למה שהרי הכול עטןף בצלופן ונצנצים נוסטלגים

    learning-the-rules-909359-m

    לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט וכו'… לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים. יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק… לא שלחנו אס אם אסים. לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou Slup@XX

    מסתכל על הילדים שלנו, רואה את הימים החודשים והשנים בהם הם עם חברים, מדברים איתם בבית הספר ואחרי הלימודים מתקשרים בכל דרך שמעמידים להם כדי להיפגש ולעשות גם אם זה וירטואלי… אבל למה לעשות בושות ולסמס שאפשר לעטוף הכול בצלופן ורוד ונוסטלגי ונצנצים ?

    לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית. פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה, מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי, וזאת לא הייתה בושה.

    יש להם הרבה יותר זה ההורים שלנו שהניחו את התשתית להורות אחרת הורות מעורבת הורות תורמת ומקדמת, אבל כמובן שעדיף לומר אני לבדי כי הכול צבוע בורוד נוסטלגי ומעליו מרוססים הנצנצים ?  הרינו הסבים והסבתות של הילדים שלנו הם אלו שאפשרו לנו להיות מי שאנחנו, ואיזה סוג הורים שאנחנו חלקנו מעורבים חלקנו מתערבים חלקנו מתעלמים, אבל אפשר כמובן לעטוף הכול בורוד נוסטלגי ונצנצים ולומר… זו הקידמה שדפקה את החלום

    חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות. ולמדנו להסתדר לבד.

    ההורים שלנו עבדו ולא היו שם לפעמים, אחריות התבטאה לפעמים רק בבדיקת השיעורים הם נתנו מה שידעו ויכלו ויצאנו לא רע… אשלייה מה עובר הלאה בלי המלכודת של היה הכי טוב בנוסטלגיה הורודה עם הנצנצים

    1415776_78464427

    האם אתם שייכים לאותו הדור ? אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים. אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם

    אני שייך לדור הזה, דור שהיה מאופיין בהרבה…. חוסר מידע בעיקר, דור שאי אפשר להשוות את תקופת ילדתו לתקופה של היום, דור שהיה לו פחות ולא לא היה לו יותר, כולנו נופלים לתוך המלכודת הדביקה של הפעם היה יותר טוב, בזמני היו עושים את הדברים אחרת… ואנחנו נוטים לשכוח שהיו גם דברים לא טובים, שהיו גם אסונות, ההבדל הגדול הוא שלא ידענו.. שהיינו בסוג של בועה, חממת החוסר מודעות והיום בהסתכלות לאחור אנחנו יכולים לחבק את הנוסטלגיה הוורדרדה והנצנצים ולומר הכול היום לא טוב ואנחנו יכולים לומר היתה לנו ילדות נפלאה וגם לילדים שלנו יש ילדות נפלאה ולא פחות טובה, ערכית ואיכותית משלנו. אנחנו מסוגלים לתת להם יותר ( תודה להורי שנתנו לי ) אנחנו יכולים להאשים את כול העולם על התחלואים שלו ולהתקרבן בתוך קונכיית המסכנות ואנחנו יכולים לקחת כל דבר ולמנף אותו הלאה ולתת לילדים שלנו לא פחות ממה שנתנו ההורים שלנו אלא יותר מתוך אותו בסיס איתן אותו הם הניחו ואפשרו לנו את העתיד… ואם למישהו יש ספק כלשהו… העתיד… הוא הילדים שלנו…

    סתיו אדם …אבא מעורב פעיל ומחויך…

    אודות סתיו אדם

    סתיו אדם
    סתיו אדם, יליד 67, אב לארבע נסיכים ונסיכות, מתוכם בת אחת בגירה ו3 במשמורת משותפת (2 בנים ובת), פעיל חברתי בתחום ההורות השיווינית, עיתונאי בעבר ובלוגר ותיק בהווה באתר "סתיו והדרך טעימה לי" - בלוג קולינארי עם נישה מיוחדת הנקראת: "סיפורי מתכון". משמש כחלק מצוות הכותבים הקבועים בפורטל המשפחה תחת הטור : "אבא של שבת" , היה פעיל גם בXNET, news1, nrg ועוד... 054-4716703 stav@2bdaddy.co.il

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *